(c) 2023 Sherby & Co., Advs.
בארה”ב, באופן שגרתי, בתי המשפט אוכפים סעיפי בוררות הכלולים בחוזים “אחידים” או בהסכמים “סטנדרטיים”. החלטה שניתנה לאחרונה על-ידי בית משפט לערעורים בעניין של Axiall v. MECS, מס’ 21-30105 (14 ביוני 2023), נראית חריגה בנוף.
תיק Axiall כלל סדרה של רכישות של ציוד תעשייתי. ברוב העסקאות הללו, הצדדים מסרו מסמכים אחד לשני כדלקמן:
א. היצרן שלח את הצעתו לרוכש;
ב. הרוכש שלח את הזמנת הרכש שלו;
ג. היצרן שלח אישור הזמנה.
כל המסמכים הללו הכילו תנאים סטנדרטיים.
התנאים הסטנדרטיים של היצרן כללו סעיף בוררות, והתנאים הסטנדרטיים של הרוכש כללו סעיף שיפוט (אשר קובע כי הפורום ליישוב סכסוכים יהיה בלואיזיאנה או בקנטקי). סעיף הבוררות וסעיף השיפוט סתרו בבירור זה את זה.
המפתח לקשר החוזי בין היצרן לרוכש היה ההוראה הבאה בתנאים הסטנדרטיים של הרוכש:
“Purchaser … objects to and rejects any additional or modified terms proposed by Seller on which this sale would be rejected and any such proposed terms shall be deemed void.”
(במילים אחרות: “רוכש מתנגד … ודוחה כל תנאי נוסף או תיקון שהוצע על-ידי המוכר, כך שהמכירה במסגרת זו תידחה וכל תנאי שהוצע כאמור ייחשב כבטל.”)
לאחר שהרוכש הגיש תביעה כנגד היצרן בבית המשפט של מדינת לואיזיאנה בגין הפרת חוזה והפרת אחריות, היצרן העביר את התיק לבית המשפט הפדרלי (באמצעות הליך הנקרא removal). לאחר מכן, היצרן הגיש בקשה לעיכוב המשך בירור התיק בגלל סעיף הבוררות שמופיע הן בהצעתו (של היצרן) והן באישור ההזמנה שלו.
בית המשפט המחוזי הפדרלי דחה את הבקשה לעיכוב, ובית המשפט לערעורים אישר החלטה זו וקבע כי, בכל אחת מהעסקאות, אין הסכם תקף לבוררות.
תוצאה זו עשויה להיראות מפתיעה — הרי שעל פי הדין האמריקאי, כאשר צדדים מתנהגים כאילו קיימת מערכת יחסים חוזית ביניהם, הם נחשבים בדרך כלל כקשורים במערכת יחסים חוזית. בנוסף, במקרה הספציפי הזה, (א) היו מספר הזמנות רכש אשר מולאו ושולמו, ו-(ב) הסחורה נמסרה מספר פעמים על-ידי היצרן לרוכש. לפיכך, ללא ספק, במקרה של תיק Axiall, נעשה חוזה מחייב. השאלה שנותרה הייתה מה היו תנאי החוזה.
המפתח להבנת החלטת בית המשפט בעניין Axiallלפיה לא נעשה הסכם בוררות מחייב טמון בגישה האמריקאית למקרה של “קרב הטפסים” (battle of the forms) בהסכמי מכר. בכל 50 המדינות בארה”ב, העקרונות המשפטיים הנוגעים להכרעה בנוגע ל”קרב הטפסים” מוסדרים על-ידי הוראות ה- Uniform Commercial Code (להלן — “UCC“). כפי ששמו מרמז, ה-UCC נועד להיות “אחיד” (אפילו אם לא זהה) בין 50 המדינות.
אחד הסעיפים ב-UCC (כפי שהתקבל בלואיזיאנה) הוא סעיף 2601, הקובע:
“[a]n expression of acceptance of an offer to sell a movable thing suffices to form a contract of sale if there is agreement on the thing and the price…”
במילים אחרות, ככלל, די בביטוי של קבלת ההצעה כדי ליצור חוזה מכר, כל עוד קיימת הסכמה לגבי הסחורה והמחיר.
סעיף 2602 של ה-UCC של לואיזיאנה קובע כי, כאשר חוזה נוצר על-ידי התנהגותם של הצדדים, “החוזה מורכב מאותם תנאים שעליהם קיימת הסכמה כפי שבא לידי ביטוי בתקשורת של הצדדים.” בעניין Axiall, מכיוון שהתנאים הסטנדרטיים של הרוכש כללו הוראה המתנגדת לתנאי שיוסף או יתוקן, סעיף הבוררות שהופיע באישור ההזמנה של היצרן מעולם לא נכלל בהסכם בין הצדדים.
כבר שנים רבות משרדנו ממליץ לחברות ישראליות שמוכרות לשוק האמריקאי לשקול שימוש בסעיף בוררות בהסכמי המכר הסטנדרטיים שלהן. ההלכה שנקבעה בעניין Axiall אינה משנה המלצה זו, אך היא מדגישה את חשיבות ההיכרות עם הדין המהותי שחל בתנאי החוזה.
אחת ההשלכות מתיק Axiall היא שלמרות שלפעמים השתיקה מרמזת על “הסכמה” (שתיקה כהודאה דמי), אין זה המקרה כאשר הצד “השותק” כבר הצהיר במפורש שהוא דוחה כל תנאי שיוסף או שישונה. השלכה נוספת היא שבתחום הבינלאומי, לא כדאי להסתמך על התנהגות — בניגוד להסכם שחתום במלואו — בכדי להוכיח את קיומו של חוזה מכר.