Emergency Arbitration – A Lesson From India

© Eric S. Sherby 2020

One of the “hottest” topics in international institutional arbitration over the past fifteen years or so has been the use of “emergency” arbitrators to grant temporary relief in aid of arbitration.  Many arbitral institutions have adopted rules that authorize the institution to appoint an emergency arbitrator to adjudicate requests for temporary relief – such as a motion for an injunction or a motion for an attachment of assets.

Eric Sherby has written about this issue – most recently in an edition of the International Newsletter of the Israeli Institute of Commercial Arbitration.

As indicated in that article, one of the biggest drawbacks of the use of the emergency arbitrator procedure is the serious doubt as to the cross-border enforceability of any order issued by an emergency arbitrator.

The international enforcement of arbitral awards is governed generally by the Convention on the Recognition and Enforcement of Foreign Arbitral Awards (commonly known as the “New York Convention”).  It is commonly understood that finality is an element of the term “award” as used in the Convention.  In this context, it is worth noting that Article V.1 of the New York Convention sets forth various grounds under which a court may refuse to recognize and enforce an award from another contracting nation.  One of those grounds is as follows:

(e) The award has not yet become binding on the parties, or has been set aside or suspended by a competent authority of the country in which, or under the law of which, that award was made.

Not many court decisions from common law jurisdictions have dealt directly with the issue of the enforceability internationally of an award given by an emergency arbitrator, but one case from a federal court in California is particularly illuminating.

In Chinmax Medical Systems v. Alere San Diego, Inc., 2011 U.S. Dist. LEXIS 57889 (S.D. Cal 2011), the issue was whether an emergency interim award pursuant to Article 37 of the American Arbitration Association’s International Dispute Resolution Procedures constituted a final award.  The Chinmax court observed that Article 37, regarding emergency measures, includes the following provision:

Once the tribunal has been constituted, the tribunal may reconsider, modify or vacate the interim award or order of emergency relief issued by the emergency arbitrator.

The court concluded that the substance of Article 37 leads to the conclusion that the interim order issued by the emergency arbitrator was not a final one.  2011 U.S. Dist. LEXIS 57889 at **14-15.

In 2017, Eric Sherby argued that “[t]he logic of the Chinmax case seems compelling, and it is likely that other courts, when faced with arbitral institution rules similar to Article 37, will conclude that an order issued by an emergency arbitrator is not a final one.”

Put slightly differently, the Chinmax analysis would result in denial of recognition under the New York Convention.  (Subsequently a federal court case from Georgia (2019) appeared to agree with the holding in Chinmax.)

A very recent case from Singapore and India, Amazon v. Future Retail, serves to underscore Eric Sherby’s conclusion from 2017.

In an arbitral proceeding before the Singapore International Arbitration Centre, Amazon obtained a restraining order from an emergency arbitrator.  Amazon then sought to enforce that award in India.  However, based upon reports in multiple Indian news outlets (which our firm has not attempted to verify), under Indian law, an award from an emergency arbitrator is not enforceable.





India is a signatory to the New York Convention, and in recent years, India has been considered a pro-arbitration jurisdiction. 




India’s relatively pro-arbitration reputation cannot be ignored when assessing the significance of the non-enforceability in India of an award issued by an emergency arbitrator from outside that country.

The Amazon case reinforces the view that the institution of the emergency arbitrator in international arbitration is far from perfect – if the interim award (order) cannot be enforced in the country in which enforcement is most needed, then the award might be a worthless piece of paper.

Our firm knows of no Israeli case in which the court was called upon to enforce an award (order) issued by an emergency arbitrator outside of Israel.

From an Israeli perspective, the approaches by courts in other common law countries (in particular those that are pro-arbitration) are likely to be relevant as to how Israeli courts would approach this issue.

In light of the American cases referred to above, and in light of the recent Indian case, at this stage, there is little (if any) reason to believe that an Israeli court would treat an award by a non-Israeli “emergency arbitrator” as enforceable under the New York Convention.


במדינה זרה “הודו” בקיומה של בעיה ישראלית בתיקי בוררות

© Eric S. Sherby 2020

לאחרונה בכתב-יד הודי הנקרא Bar and Bench, התייחסו לבעיה נפוצה בניהול תיקי בוררות — באופן שניתן היה לכתוב בעבור השוק במדינה יותר קטנה (בגדול).

במאמר הנ”ל (https://www.barandbench.com/news/arbitration-council-of-india-is-a-promotional-body-and-has-no-regulatory-powers-justice-indu-malhotra) מבחינים בין תיק בוררות שמנוהל בהשגחה של מוסד בוררות לבין תיק בוררות מסוג הנקרא אד-הוק. המשותף בין השוק ההודי לבין השוק הישראלי הוא שקיימת נטייה למנות שופטים בדימוס כבוררים. בכנס שאירחה ה-National Law University במדינת אודישה שבהודו, שופט בית המשפט העליון של הודו אמר שלצערו שופטים בדימוס רבים נוטים להאריך תיקי בוררות מכיוון שהם מחייבים לפי מספר הדיונים.

נשמע מוכר?

שופט בית משפט העליון ההודי הנ”ל עודד בעלי-דין להעביר את התיקים מבוררות אד-הוק לבוררות מוסדית.

הודו היא המדינה הדמוקרטית הגדולה ביותר בעולם (למרות שהיא מנויה בין “מדינות העולם השלישי”).  לפעמים, במדינה קטנה אפשר ללמוד לקח מהמלצות שבאות ממדינות יותר גדולות.

הדין האמריקאי: כבול להסכם בוררות — אפילו מי שלא חתם (חלק 1)

© Eric S. Sherby 2020

נאמר על בית המשפט העליון של ארצות הברית שהוא מעולם לא נתקל בהסכם בוררות שלא מצא חן בעיניו.  (אותו דבר נאמר בנוגע לבית המשפט העליון הישראלי.)  כנראה שהדבר הוכח פעם נוספת בתחילת חודש יוני, בפסק דין G.E. Energy Power Conversion France SAS Corp. נגד Outokumpu.

הרקע לסכסוך אינו יוצא דופן. בעל תחנת כוח אמריקאית חתם על הסכם בנייה עם קבלן, ובהסכם היה סעיף בוררות בינלאומית. לאחר מכן, הקבלן חתם על הסכמי קבלנות משנית עם מספר גורמים — אחד מהם חברת G.E. Energy Power Conversion France SAS Corp (להלן — “החברה הצרפתית“).  בהתאם להסכם המשני, החברה הצרפתית סיפקה מנועים, ולאחר מכן בעל תחנת הכוח טען שהמנועים היו פגומים וכי נגרמו נזקים רבים לתפעול התחנה.

בעל התחנה הגיש תביעה כנגד החברה הצרפתית, בבית משפט במדינת אלבמה. החברה הצרפתית העבירה את התיק להכרעה בבית המשפט הפדרלי (באמצעות הליך שידוע כ-“removal”), ואז היא הגישה בקשה לעיכוב הליכים בגין סעיף הבוררות שבהסכם בין בעל התחנה לבין הקבלן הראשי.

החברה הצרפתית טענה כי יש לעכב את ההליכים המשפטיים — הן בהתאם להוראות החוק הפדרלי ה-Federal Arbitration Act והן בהתאם לאמנת ניו-יורק.

אמנת ניו-יורק קובעת (בין היתר) כי בית משפט בכל מדינה שהינה צד לאמנה חייב לעכב הליכים משפטיים שנפתחו בניגוד להסכם בוררות.

בתיק G.E. Energy בית המשפט הראשון שדן בסכסוך היה בית משפט מחוזי פדרלי באלבמה. בית המשפט המחוזי סבר כי הלשון בהסכם מעניקה לכל קבלן משני את הזכות להסתמך על סעיף הבוררות מכיוון שבהסכם הנ”ל המונחים “מוכר” ו-“צד” הוגדרו כך שהם “כוללים קבלני משנה”.  בית המשפט לערעורים (שהוא מתחת לבית המשפט העליון) לא הסכים עם הניתוח הנ”ל.  בית המשפט לערעורים סבר כי אמנת ניו-יורק לא חלה על סכסוך אלא אם כן בעלי הדין “חתומים” על הסכם בוררות.

בהליך בפני בית המשפט לערעורים, ניסתה החברה הצרפתית להסתמך על הדוקטרינה “equitable estoppel”.  הדוקטרינה הנ”ל, בהקשר של בוררות, קובעת כי, כאשר צד להסכם, שמכיל סעיף בוררות, צריך להסתמך על התנאים הנכללים באותו הסכם על-מנת להוכיח את תביעתו כנגד אדם שאינו צד להסכם, לאותו נתבע יש זכות לבקש לקיים הליך בוררות (או לבקש מבית המשפט לעכב את ההליכים).

בית המשפט לערעורים דחה את הטענה של החברה הצרפתית. מכיוון שלא היה הסכם חתום בין בעל התחנה לבין הקבלן המשני (החברה הצרפתית), קבע בית המשפט לערעורים שאין אמנת ניו-יורק חלה ולכן לא היה בסיס לעיכוב ההליכים בבית המשפט.

במתן החלטתו הנ”ל, קבע בית המשפט לערעורים שהדוקטרינה “equitable estoppel” אינה תואמת את ההוראות באמנת ניו-יורק ולכן אינה חלה.

בית המשפט העליון (א) הפך את ההחלטה של בית המשפט לערעורים, ו-(ב) קבע כי אמנת ניו-יורק אינה מגבילה מדינות מלהכיל הוראות של הדין המקומי שמפנות את הצדדים לבוררות — אפילו צד שלא “חתם” על הסכם.

מהו הלקח העיקרי מההחלטה בעניין G.E. Energy?  בהחלטה הנ”ל העביר בית המשפט העליון של ארצות הברית מסר ברור לבתי משפט בערכאות הנמוכות כנגד פרשנות של אמנת ניו-יורק שתאפשר לצדדים, שיש להם קשר כלכלי להסכם בוררות, להתנער מסעיף הבוררות. ההלכה הנ”ל יכולה להיות רלוונטית בסוגים רבים של עסקאות רב צדדיות.

בעניין G.E. Energy בית המשפט העליון אף הזכיר כי, בעבר, הוא כבר קבע שבעל-דין שאינו צד להסכם בוררות יכול להסתמך עליו בהקשרים שונים — כגון:  (א) בתביעה שמתבססת על הדוקטרינה של הרמת מסך, (ב) באמצעות הסכם שמפנה למסמך אחר שבו מופיע סעיף בוררות, ו-(ג) נהנה צד שלישי שעבורו נחתם הסכם. בחלק 2 של עדכון זה, נסקור את ההלכות הנ”ל של בתי משפט בארצות הברית.

The Other Victim of the “Sex for Judgeship” Scandal Is Arbitration

The Israeli daily Haaretz has published a piece by Eric Sherby under the above title, https://tinyurl.com/y8knvmpx

The original text submitted to Haaretz was a bit longer (and was reduced to meet the newspaper’s space limitations).  Set forth below is the full version:

The Other Victim of the Naveh Scandal

© Eric S. Sherby 2019

The Israeli public at large and the legal community in particular were justifiably shocked by the news, leaked on January 16, that the president of the Israeli Bar Association, Efi Naveh, was the prime suspect in a sex-for-judicial appointment scandal.  Naveh’s decision to resign about 24 hours after the scandal broke was a sign to many that, despite the inappropriate leak of the investigation, the allegations against Naveh are wellgrounded in fact.

Why are we shocked by this news?  Because almost all of us had assumed that the process of judicial appointments is above board, and these revelations indicate that we were naïve.  Although the conventional wisdom has always been that protexia helps in the judicial selection process, most of us thought that even protexia has its bounds.

Much like the Moshe Katsav scandal, which tarnished the nation’s presidency, it is easy to envision the Naveh scandal tarnishing both the judiciary and the bar for many years to come.

But it is not only the judiciary and the bar that have been tarnished by the Naveh scandal, and so far few, if any, observers have taken note of this additional victim.  The “quiet” victim of the Naveh affair is arbitration.

Arbitration is, essentially, the process of having a civil dispute resolved privately – not through the court system.  Agreements to arbitrate are enforceable.  Although under the Arbitration Law (5728-1968), a district court may appoint an arbitrator when the contract is silent as to how the arbitrator will be appointed, if the contract states that the arbitrator is to be appointed by a third party – for example, by the president of the bar association – such a provision is enforceable.

As president of the Israeli Bar Association, Naveh repeatedly exercised the power to appoint arbitrators.

For decades, a common practice in Israel had been for agreements to provide that, in the event of a dispute, the president of the bar association would appoint an arbitrator to adjudicate the dispute.

Throughout the decades of the above-referenced practice, it was common knowledge that the president appointed his friends and political allies.  Similarly, it was commonly expected that, when the president of the bar association was up for reelection, those whom he had appointed as arbitrators would contribute (whether monetarily or otherwise) to his campaign.

This practice of having the president of the bar appoint an arbitrator continued through 2009.  In 2009, the then-president of the Israeli Bar Association, Yuri Guy Ron, made a dramatic change – Guy Ron established an arbitration institute under the auspices of the Israeli Bar Association.  The Israeli Bar Association’s Arbitration Institute functioned largely independently of the president.  The appointment of arbitrators by the arbitration institute was carried out not by the president of the bar but by the Chair of the Institute.

The establishment of the Israeli Bar Association’s Arbitration Institute was considered one of the greatest steps ever in democratizing the field of “alternative dispute resolution” in Israel.

In 2011, Guy Ron lost his bid for reelection as president of the bar association, and all eyes were on his successor, Doron Barzilay, to see whether he would maintain support for the Israeli Bar Association’s Arbitration Institute.  Barzilay did – throughout his four-year term.

(In the interest of full disclosure, I had been appointed by that institute both under Guy Ron and under Barzilay.)

When Naveh defeated Barzilay in 2015, one of Naveh’s first major acts of “reform” was to shut down the bar’s arbitration institute.  Naveh did so without consulting with the bar generally.  He did so without issuing any public explanation as to why closing the arbitration institute might be in the “public interest” or in the interest of the bar.

Everyone in the legal community who paid attention in 2015 to the prompt killing of the Israeli Bar Association’s Arbitration Institute understood precisely why Naveh disbanded the institute – Naveh wanted all of the power to appoint arbitrators to himself.

Fast forward to early 2019, when the public learns of the sex-for-judicial appointment scandal.  Given the long history whereby bar presidents (prior to 2009) used the power to appoint arbitrators to assist in their reelection efforts, and given the unilateral decision by Naveh in 2015 to kill the arbitration institute that thrived under two of his predecessors, does anyone believe that, when Naveh appointed arbitrators, he conducted himself under a higher ethical standard than he did when he took part in appointing judges?

Of course not.

In the judicial appointment process, Naveh did not exercise any powers by himself.  But in the arbitrator appointment process, Naveh alone was King.

It would be sheer speculation (based on what the public knows at this stage) to suggest that sexual favors played a role in any appointment of an arbitrator by Naveh.  But one need not use much imagination to assume that Naveh’s appointment of arbitrators was accompanied by a quid pro quo – perhaps a more extreme level of quid pro quo than had ever been used by bar presidents in the pre-2009 era.

Assuming that Naveh acted improperly in the appointment of (some) arbitrators – What is the remedy, if any, for parties to arbitration cases before arbitrators who were appointed by Naveh?  The answer is far from clear, but it is precisely such lack of clarity that suggests that arbitration as an institution has taken a great hit.

Under the Arbitration Law, an arbitrator can be removed for misconduct or if the court concludes that s/he is not worthy of the confidence of the parties.  It is unclear whether acceding to pressure from the person (official) who appointed the arbitrator would arise to the level of conduct that would cause a court to remove that arbitrator.

Of equal importance (and somewhat ironic) is that, in many cases, both sides to an arbitration would be hesitant to “rock the boat” – in other words, so long as neither party perceives the arbitrator as favoring the other party, there is little incentive to risk alienating the arbitrator by raising any issue related to disqualification.

At the same time, it is common for defendants in arbitration to look for excuses to derail the adjudication process, and for such defendants, the Naveh affair might be a Godsend.  It would come as no surprise if a defendant in an arbitration before a Naveh-appointed arbitrator were to file a motion with the district court for an order to stay the arbitration until after the police issue their report concerning their investigation of the scope of the Naveh affair.

Given the unchartered waters of the Naveh affair, no one could guaranty at this stage that such a motion to stay would be considered frivolous.

The police are occupied investigating (perhaps as many as) 300 judges who were appointed during Naveh’s term – in order to determine the scope of the improper involvement by Naveh.  It is likely that, as far as the police are concerned, few resources would be available to investigate arbitrators who were appointed by Naveh.

That is where the Israeli Bar Association comes in.  Only the bar association has the full record of the number of arbitral appointments by Naveh.

The Bar should recognize immediately the cloud that the Naveh affair has put on arbitration as an institution.  The new president of the Israeli Bar Association should promptly appoint a commission to review the process by which each and every arbitrator was appointed by Naveh.

At the same time, the bar needs to be sensitive to the reality that some parties (usually the defendant) to arbitrations might have an interest in delaying the adjudication of their case.  In order to ensure that the bar is not perceived as “inviting” any parties to torpedo the progress of an arbitration, the review of the arbitrator-appointment process should (at least initially) be done without interviewing the parties to the arbitration cases.

If an arbitrator who was appointed by Naveh fails to cooperate with such review board, then the review board should consider (a) referring the matter to the police for them to consider within the overall scope of the Naveh investigation, and (b) notifying the parties to that specific arbitration.

The bar association should go one step further.  Every candidate for the bar presidency should commit that, throughout his/her term as president, s/he will appoint arbitrators under the oversight of an independent review board that will interview each candidate to ensure that the candidate is appointed on the grounds of merit – not political patronage.

The bar association created this mess.  The bar association needs to take the laboring oar in cleaning it up.  If not, the public’s already low opinion of the bar will only descend further.


The author, an American-Israeli lawyer, is a member of the panel of arbitrators of the Israeli Institute of Commercial Arbitration.


Belgian Int’l Business Court – A Serious Alternative?

© 2017 Sherby & Co., Advs.

Among international lawyers in Israel, Belgium often does not get the attention that it deserves.  Based on recent news reports indicating that the Belgian government is in the process of establishing a new court, to be known as the Brussels International Business Court (the “BIBC”), that situation might change.

This post explains why the establishment of the BIBC should be of interest to the many Israeli companies (and other non-Belgian companies) involved in business in Belgium.  For the reasons described in Part II, we do not recommend to Israeli clients that the BIBC be high on the list of dispute resolution options.

Part I – Overview

For starters (from an Israeli perspective), the level of commerce between Israel and Belgium is often underestimated.  In 2016, among EU Member States, Belgium was the second largest destination for export from Israel as well as the second largest source for import into Israel (following Germany).  See http://itrade.gov.il/belgium-english/israel-belgium-trade-statistics-2016/  The diamond industry is one – but only one – of the major sectors in such commerce.

And Israeli companies frequently find themselves involved in legal disputes in Belgium and/or with Belgian companies.

One of the reasons that the recent announcement of the creation of the BIBC has attracted attention is that the court will, according to press reports, operate in English.  If those reports are correct, the BIBC would be the first European court established outside the United Kingdom to adjudicate disputes and render judgments in English.

Another feature of the BIBC that has attracted much attention is that (according to reports), although the new Belgian tribunal will be called a “court,” judgments from the BIBC will not be appealable.

When focusing on the combination of these two features – adjudication in English and lack of appealability – it appears that the BIBC will be an “arbitration-like” tribunal.  In fact, according to one report, a Belgian official stated “If we are to make Brussels a hub for international business, those concerned must be able to resolve their legal disputes without going overseas or resorting to private arbitration.”

Another major issue concerning the newly-announced court is that of its jurisdiction scope.  Although several European law firms have reported on the announcement of the establishment of the BIBC, we have not seen any such firm raise the issue of the jurisdictional scope of the BIBC.  According to a Reuters report, parties will have to agree in advance to let the court adjudicate their differences.

If the Reuters report is accurate, the consent-only feature is another that will make the BIBC arbitration-like.

It should come as no surprise that Belgium wishes to compete in the field of international commercial dispute resolution, in this manner.  European business people know well that the two largest centers in Europe for international commercial arbitration are London and Paris, and smaller European countries have long had an interest in “spreading the wealth” in the field of international commercial DR.

One such country is Sweden, with a population smaller than that of Belgium and with a GNP that is also below that of Belgium.  But Sweden has long benefitted economically from cases before the Arbitration Institute of the Stockholm Chamber of Commerce, which has been a significant player in the European commercial dispute resolution field for many decades.

It is, therefore, natural for a country like Belgium to come up with a creative way to try to capture part of the market.  (Although many reports indicate that the genesis of the BIBC is a desire to resolve various conflicts generated by Brexit, our educated guess is that the idea of the BIBC would have, at one point or another, arisen even absent Brexit).

Part II – The (most noticeable) Problems

Determining the Applicable Law:

Given the nature of international commercial dispute resolution, it is not surprising that one or more announcements concerning the establishment of the BIBC addressed the issue of choice of law.  According to one of the reports,

The parties in a case in front of the BIBC will be free to choose the applicable law. The judges will be entitled to call on amicus curiae, i.e. an impartial adviser to a court of law in a particular case. These amicus curiae will provide legal advice and information regarding the case in order to assist and enlighten the judges. If the parties do not decide on the applicable law, the judges will be free to decide for them.

Under such a system, predictability seems elusive.  There would, of course, be easy cases – such as, for example, if the parties’ agreement provides expressly for New York law to govern their contract.  In such a case, presumably the BIBC would not allow either party to escape from that commitment, and the court would apply New York law.

However, what if the contract were to be silent as to applicable law?  Once a dispute arises, frequently the parties are unable to arrive at an agreement as to the applicable law.  Therefore, based on the above-quoted description of the BIBC, the issue of the applicable substantive law will be determined by that court.

Of course, national courts routinely determine the law applicable to commercial disputes before them.  But unlike the typical court, the decisions of the BIBC will not be appealable.  In other words, non-Belgian business people who might become involved in litigation before the BIBC need to realize that a court that is not subject to any judicial review will be determining the applicable law.  Although the “risk” inherent in having such a determination made by a tribunal from which there is no appeal is similar to the risk in having such a determination made by an arbitrator, at least in the context of institutional arbitration, there are written rules concerning choice of law.  (For example, the rules of the Israeli Institute of Commercial Arbitration require the issue of choice of law to be raised as early in the case as possible.)

And in this context, it is noteworthy that none of the reports that we have seen indicate whether Belgian choice-of-law principles will form the “default” principles for the BIBC’s determining choice of law.

Although we are not admitted to practice in Belgium, it is our understanding that Belgian principles of choice-of-law in the commercial setting can differ significantly from what Israeli clients (and, for that matter, most clients who are more at home in common law jurisdiction) are used to.


In evaluating any potential forum for dispute resolution, the issue of cross-border enforceability (whether of a court judgment or of an arbitral award) needs to be considered.  On this issue, it is not clear whether the BIBC would be better or worse than arbitration.

Arbitral awards can be recognized and enforced pursuant to the Convention on the Recognition and Enforcement of Foreign Arbitral Awards (also known as the “New York Convention“).  Approximately 150 countries are parties to the New York Convention.  Although Belgian court judgments can be enforced in many European countries, Belgium is not (to our knowledge) a party to any bilateral treaty concerning enforcement with any non-European country.  Therefore, taking the hypothetical case in which an Israeli company and an Indian company agree to resolve disputes before the BIBC, if the Israeli company obtains a judgment from that court against the Indian company, it is far from clear that enforcing such judgment in India would be clear sailing.


The choice-of-law issue and enforceability issue are not minor concerns.  Therefore, for the foreseeable future, to the extent that the BIBC is proposed as a dispute resolution option, our advice to Israeli diamond dealers as well as to other companies involved in business in Belgium or with Belgium entities would be to proceed with caution.


מתדיינים בניו-יורק? היכונו בשלב מוקדם לגישור (או בוררות)

© 2017 Sherby & Co., Advs.

תופעת ה-ADR  (יישוב סכסוכים באמצעות בוררות או גישור) התחילה בארה”ב בשנות השמונים, ורק לאחר כעשור אומצה בישראל. ישנם עורכי-דין ישראלים שטוענים שמדיניות ה- ADR בארץ הפכה לחזון נפרץ – אולי נפרץ מידי – בבתי משפט בישראל (ובמיוחד בתל-אביב).  מזה שנים רבות יריית הפתיחה בישיבת קדם המשפט הראשונה בכל תיק אזרחי מלווה בשאלה — “נעשו מאמצים לפשרה?

אולם למרות ששופטים ישראלים מורגלים להעלות את נושא הפשרה כבר בישיבת קדם משפט הראשונה בכל תיק אזרחי (ראה פרק ז’1 לתקסד”א הישראלית, הנקרא “פגישת מהו”ת לבחינת האפשרות ליישוב התובענה בגישור”), בדרך כלל הדברים נאמרים מחוץ לפרוטוקול.

בימים אלו, המערכת המשפטית במדינת ניו-יורק (המחלקה המסחרית) לוקחת את התופעה צעד אחד קדימה. החל מיום 01.01.18, תקנה חדשה לתקנות סדר הדין של מדינת ניו-יורק תחייב את בא כוחו של כל צד לאשר לבית המשפט, בכתב, שהוא שוחח עם מרשו אודות האפשרויות להעביר את הסכסוך ל-ADR.  על פי התקנה הנ”ל, על האישור להימסר לא יאוחר מישיבת קדם המשפט הראשונה בתיק. ככל שעורך-דין (או משרד) מייצג מספר בעלי דין באותו תיק, עליו להגיש אישור נפרד עבור כל בעל-דין שהוא מייצג.

כל שנה עשרות חברות ישראליות (או חברות בת שלהן) מעורבות בהליכים משפטיים בבתי משפט בניו-יורק.

יש מדינות רבות בארה”ב שהקימו בעשור האחרון בתי משפט מיוחדים עבור סכסוכים מסחריים. בקהיליית בתי המשפט הללו, בתי המשפט במחלקה המסחרית במדינת בניו-יורק נחשבים מהמובלים בתחומם. לכן סביר להניח כי זה רק עניין של זמן עד שהתקנה הנ”ל — המחייבת לעלות את נושא ה-ADR , על הכתב, בתחילת התיק — תאומץ במדינות אמריקאיות נוספות.

ההוריקן הבא יכול להיות משפטי – איך בעלי עסקים ישראלים צריכים להתכונן לפשיטות הרגל בארה”ב

© 2017 Sherby & Co., Advs.

כל מי שהאזין לחדשות שמגיעות מארה”ב בחודש שעבר התוודע לטרגדיה האנושית שהוריקן הארווי הביאה עימה, ואף נראה כי הטרגדיה מהוריקן אירמה עלולה להתעלות על קודמתה. עשרות אנשים נהרגו, אלפי בתים נהרסו ומשפחות רבות נותרו ללא קורת גג.

אבל בנוסף לטרגדיה האנושית – וככל שנשפוט על-פי ההיסטוריה – ההשפעה על העסקים במדינות טקסס ופלורידה (והמדינות השכנות) תקבל ביטוייה שנים רבות לאחר חלוף הסערה.

בשנים שלאחר הוריקן קטרינה, חלה עלייה של כ-50% בבקשות שהוגשו לפשיטת רגל במדינת לואיזיאנה, ובמדינות השכנות לה, עלייה של כ-20%. בהתבסס על העלייה במספר הבקשות לפשיטות הרגל לאחר הוריקן קטרינה, סביר להניח שתחול עלייה ניכרת במספר הבקשות לפשיטת רגל בחברות בטקסס, פלורידה והמדינות השכנות.

ישנן עשרות (ואולי מאות) חברות ישראליות אשר להן מספר ניכר של לקוחות או שותפים עסקיים בטקסס ובפלורידה.

בדומה לשאר החברות שממוקמות מחוץ לאזורי הסערה, חברות ישראליות צריכות לנקוט במספר צעדים כדי להבטיח את זכויותיהן המשפטיות.

להלן סקירה קצרה אודות הפעולות שעל כל חברה ישראלית מן הסוג האמור לנקוט.

פיקוח על המצב הפיננסי של השותפים העסקיים
בטקסס, פלורידה והמדינות השכנות

אל תחכו לרגע שהחברה האמריקנית שחייבת כסף לחברה שלכם תגיש בקשה לפשיטת רגל.

ברוב המקרים, חברות המכריזות על חדלות פירעון לא מצאו את עצמן במצב הפיננסי הירוד בין רגע. לעיתים קרובות, המצב הכספי מדרדר בהדרגתיות, ונושה שמפקח על המצב יכול למזער את הסיכון ל-“total loss“.

לדוגמא, אם שותף אמריקאי מפר חוזה שותפות עם החברה שלכם, במקום לשלוח הודעה המסיימת את מערכת היחסים החוזיים – פעולה שעלולה לתרום להידרדרות המצב הפיננסי של השותף האמריקאי ולכן להגדיל את הסיכוי להגשת בקשה לפשיטת רגל – יהיה במקרים רבים עדיף לדרוש מהחברה האמריקאית לספק ערובה בנקאית או ערבות ביצוע מתמשכת בידי צד שלישי אחר. בעוד שדרישה לקבלת ערובה נוספת אפשרית בטרם נכנסה החברה להליכי חדלות פירעון, הניסיון לנקוט בדרך פעולה זו לאחר פתיחת הליך לפשיטת רגל הוא לא ישים (בלשון המעטה). במידה ותצליחו לקבל ערובה שכזאת, הדבר ייצור לחברה שלכם מקור נוסף ממנו תוכלו לגבות את החוב, במקרה שהחברה אמריקאית תיכנס להליכי פשיטת רגל.

יש להקפיד על תשומת-לב מרבית בעת העיון
בהודעות שמתקבלות מהחברה האמריקאית
שנמצאת בהליכי פשיטת רגל:

במידה וחברה אמריקאית עימה החברה שלכם מקיימת עסקים מגישה בקשה לפשיטת רגל, עליכם להיות ערים ולעקוב אחר ההתפתחויות בתיק זה. במידה והחברה האמריקאית רואה בחברה שלכם כנושה, ייתכן שהיא תרשום את החברה שלכם ברשימת הנושים (schedule of creditors) שהיא תגיש יחד עם הבקשה לפשיטת רגל.

אולם ציון החברה שלכם כ”נושה” אינו בהכרח מהווה אינדיקציה שהגעתם ל”נחלה” הואיל וקיימים מקרים שבהם תצטרכו לשמור על האינטרסים שלכם. לפעמים החברה שמגישה את הבקשה לפשיטת רגל תודיע לבית המשפט כי סכום התביעה שלכם הוא פחות מהסכום המוערך על ידכם. או לחלופין החברה האמריקאית יכולה לציין כי תביעתכם היא “שנויה במחלוקת” (‘disputed”) או “תלויה” (“contingent”).  במרבית המקרים מהסוג הנ”ל, יהיה הנושה מעוניין להגיש תביעת חוב (שידועה גם כהוכחת חוב) לבית המשפט לענייני פשיטת רגל על-מנת להסביר (לפי העניין) מדוע אין מחלוקת אודות קיומה של עילת התביעה או מדוע אין התביעה תלויה. וכמובן במידה והחברה בפשיטת רגל מעריכה את תביעתכם בשווי שהוא פחות מהערכתכם, תרצו להגיש תביעת חוב על-מנת להסביר את כל שווי התביעה.

רצוי לקחת חלק פעיל בהליך בחירת
עורכי-הדין מטעם “ועד” הנושים:

ברוב התיקים של פשיטת רגל בארה”ב, אחד מהצעדים הראשונים עבור נושים שאינם מובטחים הינו למנות עורכי-דין לייצג את ה”ועד” של אותם נושים. אפילו לנושה הממוקם מחוץ לארה”ב קיימת אפשרות לקחת חלק פעיל בבחירה זו. בכפוף לשוויה של תביעתכם, יש לשקול לקיחת חלק פעיל בבחירת עורכי-הדין עבור ועד הנושים הלא מובטחים.

שמור על ערנות מוגברת בכל ערוצי
התקשרות עם החברה האמריקאית:

אחת המטרות של דיני פשיטת רגל היא להתייחס לכל הנושים (מאותו הסוג) באופן שווה. לאחר הגשת בקשה לפשיטת רגל מצד החברה האמריקאית, אין זה נדיר כי נושה (או ה-US Trustee) יבקש ל”בטל” תשלומים מסוימים ששולמו על-ידי החברה לנושים אחרים בסמוך לתאריך הבקשה לפשיטת רגל — בטענה שתשלומים אלו שולמו לנושים “מועדפים“. נשאלת השאלה:  כיצד ניתן להוכיח שבוצע תשלום לנושה מועדף?  לעיתים הראייה נובעת מאמירות של החברה האמריקאית בקונוטציה של “הכול בסדר” או ” אין צורך לדאוג אודות מצבנו הפיננסי“. ככל שהחברה שהגישה בקשה לפשיטת רגל הציגה מצג אופטימי לנושיה ובאותו הזמן שילמה לחלק מנושיה — אך לא לכולם — ובמידה והבקשה לפשיטת רגל הוגשה זמן קצר לאחר מכן, אזי אותו מצג שווא יכול לבסס נימוק לנאמן לבצע חקירה שתוביל להגשת בקשה לבטל תשלומים מסוימים.

ככל שקיים בסיס לדאגה לפיה החברה האמריקאית שמבקשת הגנה בהתאם לחוקי חדלות פירעון עלולה לבצע תשלום לנושה “מועדף”, יש לתעד כל דרך התקשרות שתבחר לקיים עם אותה חברה (ואף רצוי לנהל אותה באמצעות עורך-דין).

קחו ברצינות את הצו האוטומטי לעיכוב הליכים:

על-פי הדין האמריקאי, עצם הגשת הבקשה לפשיטת רגל יוביל לצו עיכוב אוטומטי (בכפוף למספר מוגבל של יוצאי מן הכלל). עם זאת, מספר לא מבוטל של נושים ישראלים נוטים להסיק ששלב העיכוב האוטומטי לא תקף להליכים משפטיים בישראל. מסקנה זו שגויה מיסודה. ככל שלבית המשפט האמריקאי לענייני פשיטת רגל יש סמכות שיפוטית על החברה שלכם (בזמן הווה או בעתיד), הווי אומר שלבית המשפט האמריקאי יש (או לכל הפחות בעתיד תהיה) סמכות שיפוטית לאכוף את צו העיכוב האוטומטי נגד החברה שלכם. לכן יש להניח שכל הליך משפטי שמתקיים מחוץ לארה”ב נגד אותה חברה שהגישה בקשה לפשיטת רגל ייחשב כפעולה שמפרה את צו העיכוב האוטומטי.

הפרה של צו העיכוב האוטומטי עלולה להוביל להטלה של קביעת פיצויים עונשיים.


“אכיפה בארה”ב של פס”ד ישראלי – לפעמים “נו-בריינר

© 2017 Sherby & Co., Advs.

לאחרונה בית משפט מדינתי בעיר ניו-יורק (בתיק 655213/2016) אכף פסק-דין ישראלי בסך של 16 מיליון ₪ שניתן כנגד תושב ניו-יורקי.

הפסק הישראלי ניתן בהקשר של סכסוך בנוגע לבעלות בנכסי נדל”ן בארה”ב.  בנוסף למתן פסק לפיו על הנתבע לשלם 16 מיליון ₪, נקבע ע”י בית המשפט המחוזי במחוז המרכז (לוד) כי על התובעים להעביר לנתבע את החלק שלהם בבעלות בנכס הנ”ל.

בפני בית המשפט הניו-יורקי העלה הנתבע מספר טענות כנגד אכיפת הפסק הישראלי, והשופט הניו-יורקי דחה את כולן.

הנתבע טען בצורה כללית שטעה השופט הישראלי בהכרעתו. השופט הניו-יורקי כלל לא התייחס לטענה זו.

טענותיו העיקריות של הנתבע בפני בית המשפט בניו-יורק היו (א) שהפסק הישראלי הושג במרמה, ו-(ב) שאכיפת הפסק הישראלי סותרת את תקנת הציבור. גם לגבי טענות אלו, ההתייחסות של השופט האמריקאי היתה מצומצמת. השופט הניו-יורקי קבע שהפסק הישראלי הינו סופי, מוחלט, ובר אכיפה. הוא קבע שאכיפתו של הפסק אינה סותרת את תקנת הציבור של מדינת ניו-יורק.

ואמנם הנתבע העלה טענה יצירתית בפני בית המשפט האמריקאי – טענה המבוססת דווקא על הדין הישראלי. חוק אכיפת פסקי-חוץ של ישראל שונה מהחוק האמריקאי בהיבט אחד – הואיל ואסור לשופט ישראלי להכריז על פסק חוץ כאכיף כל עוד שבמדינה הזרה מתקיים הליך של ערעור אודות אותו פסק, אין מניעה מקבילה לפי החוק האמריקאי. למרות זאת טען הנתבע בפני בית המשפט בניו-יורק כי הדוקטרינה של comity (כיבוד הדדי בין מדינות) מחייבת את בית המשפט האמריקאי לעכב את הכרעתו בבקשה לאכיפה ולהמתין עד לסיום ההליכים בישראל בנוגע לערעור לבית המשפט העליון על הפסק המחוזי.

בית המשפט בניו-יורק לא נתן החלטה שמתייחסת במפורש לטענתו זו (טענת “המתן לערעור הישראלי”) אך בית המשפט הניו-יורקי בחר כן להמתין לסיום הליכי הערעור הישראלי. תוך ימים בודדים לאחר סיום הליך הערעור בישראל, נתן בית המשפט האמריקאי את פסק-הדין שאכף את הפסק הישראלי.

הפסק הניו-יורקי הנ”ל מעיד על גישה פרו-אכיפה בבתי משפט אמריקאיים, והוא גם מעיד על נטייה להניח שהליכים משפטיים שהתנהלו בישראל היו כנים והגונים.

The Cost(s) Of Noncompliance with an Arbitration Agreement (Part One)

© 2017 Sherby & Co., Advs.

Israel is a pro-arbitration jurisdiction.  But even in a pro-arbitration jurisdiction, when a dispute arises between parties to an arbitration agreement, sometimes one party attempts to avoid its contractual commitment to arbitrate.  If the agreement does not include a mechanism for the appointment of the arbitrator by a third party (such as an arbitral institution), then when one contracting party wishes to commence arbitration but the other contracting party refuses to cooperate in the appointment/selection of the arbitrator, the first party will usually have no choice but to file a motion (application) with a court for the appointment of an arbitrator.

Israel’s Arbitration Law (1968) provides expressly (section 8) that a court may order the appointment of an arbitrator under such circumstances.

Because the general rule under Israeli law is for the court to award some level of “legal costs” against the losing party (see Encyclopedia of International Commercial Litigation (Israel Chapter) § A10.7), our firm decided to examine the extent to which Israeli courts use cost orders to incentivize parties to arbitration agreements to cooperate in the selection of an arbitrator when and if a dispute arises.  (Another way of couching the issue is the extent to which courts attempt to use cost awards to “punish” foot-dragging parties.)

For purposes of this examination, our firm reviewed all of the published decisions from January 2015 through December 2016 (the “Time Period”) rendered by the three busiest Israeli districts courts – the Tel Aviv District Court, the Jerusalem District Court, and the Haifa District Court.

In this post, we summarize noteworthy conclusions gleaned from decisions rendered by the Tel Aviv District Court, which is the district wherein most of the country’s international commercial disputes are litigated.

In subsequent posts, we will report on similar findings concerning Jerusalem and Haifa, and we will also report on points of interest regarding the profile(s) of arbitrators appointed by those three district courts.

Cost Orders Issued by the Tel Aviv District Court – The Numbers:

During the Time Period, there were eleven (11) cases in which (a) a party to an arbitration agreement filed a motion (application) with the Tel Aviv District Court for the appointment of an arbitrator, and (b) the court granted such motion.  All eleven of those decisions were rendered by the Honorable Yehudit Shevah.

Because all eleven decisions from Tel Aviv during the Time Period were rendered by the same judge (which was not the case in Haifa), any similarities in the analysis are likely not mere coincidences.

Of those eleven cases, three (3) times the court ordered the respondent to pay NIS 20,000 of costs to the applicant (movant).  (The amount of NIS 20,000 is roughly equivalent to US$5,500.)

The sum of NIS 20,000 was the maximum amount that the Tel Aviv District Court ordered in any of the eleven cases during the Time Period.  The average amount of costs awarded by the Tel Aviv District Court during the Time Period was approximately NIS 11,000.

In none of the eleven decisions did the Tel Aviv District Court explain its reasoning for the amount of costs awarded.  Yet in the three cases in which the award of costs was NIS 20,000, the court seemed to have formed the view that the applicant had a strong case on the merits.

A Subset – Conditional Orders:

There were three (3) cases in which the Tel Aviv District Court issued an order stating that it would appoint an arbitrator but that first the parties would be given several days (anywhere from seven to twenty) to attempt to come to an agreement on their own as to the specific arbitrator.  (These three cases are referred to as the “Conditional Cases.”)  In none of the Conditional Cases was the award of costs near the “maximum” level of NIS 20,000.  Rather, in each such case, the award was between NIS 7,500 to 10,000.

The three Conditional Cases share a common factor – one that distinguishes them from the other eight cases.  Whereas in the other eight cases, there was at least some clear indication that the failure to arrive at an agreement as to the appointment of an arbitrator (prior to the court filing by the applicant) was the result of foot-dragging by the defendant, in the three Conditional Cases, it does not appear that the lack of agreement (pre-filing) on the issue of selection of the arbitrator was caused primarily by foot-dragging on the part of the defendant.

Rather, in the three Conditional Cases, there was some indication as to a good faith disagreement between the parties as to either (a) the identity of the arbitrator or (b) the propriety of the timing of the applicant’s filing with the court.  It appears that the existence of a good faith disagreement as to one or both of these issues renders it less likely that the Tel Aviv court would impose the “maximum” costs of NIS 20,000.  Put slightly differently, absent a showing by the respondent of a good faith reason for disagreement on these (or similar) issues, the greater the risk to that respondent that the court will impose costs of up to NIS 20,000.

As indicated above, one or more of our future posts will address these issues regarding the Jerusalem District Court and the Haifa District Court.  (Here is a short sneak preview – the “maximum” awards in those two districts are remarkably similar to those of Tel Aviv.)