סעיף אי-תחרות במדינת יוטה – תקרה של שנה אחת

© 2016 Sherby & Co., Advs.

כאשר אנשי עסקים ישראליים חושבים על מדינות בארצות הברית לעשות בהן עסקים, מדינת יוטה בדרך-כלל משתרכת אחרי מדינות כמו ניו יורק, קליפורניה, פלורידה, טקסס, ומדינות אמריקאיות גדולות אחרות. אף על פי כן, מספר חברות ישראליות עושות עסקים, לרבות באמצעות מיזמים משותפים, עם חברות במדינת יוטה – לדוגמא בתחום האנרגיה והחקלאות.

לאחרונה מדינת יוטה תיקנה את החוק בנוגע לאכיפה של הסכמי אי-תחרות (noncompetes). תיקון זה הינו בר משמעות לכל חברה ישראלית שכבר מעסיקה עובדים ביוטה או ששוקלת להקים פעילות במדינת יוטה.

סיכום החוק: החוק The Post-Employment Restriction Act מגביל את משך הזמן של הסכמי אי-תחרות לאחר סיום יחסי מעביד-עובד למקסימום של שנה אחת (1) מתאריך סיום העסקה. בהתאם לחוק החדש, הוראה חוזית שחורגת מההגבלה של שנה הקבועה בחוק –– תהיה בטלה.

החוק יכנס לתוקף בתאריך 10.05.16.  הוא יחול על כל ההסכמים שנכרתו באותו תאריך או אחריו.

החוק החדש חל רק על הסכמי אי-תחרות לאחר סיום העסקה. הוא אינו חל על הסכמים למנוע שידול (“nonsolicitation” או “no poaching”) או על הסכמי סודיות.

הוצאות משפט (וכדומה): במידה והמעביד ינסה לאכוף הסכם אי-תחרות לאחר העסקה – בין אם באמצעות בוררות או באמצעות הגשת תביעה – ונקבע שהסכם אי-התחרות אינו אכיף, החוק החדש מטיל על המעסיק לשלם את העלויות של העובד הקשורות להתדיינות, שכר טרחת עורך-דין, הוצאות משפט, ונזקים בפועל.

זהו שינוי משמעותי מ”הכלל האמריקאי” הקובע שכל צד בהליך משפטי נושא בהוצאות המשפטיות של עצמו.

זאת ועוד, הכלל החדש שנקבע בחוק, לפיו מעסיק שמפסיד ישלם שכ”ט (וכדומה), אינו מוגבל למצב בו סעיף אי-התחרות בהסכם חורג ממשך הזמן של שנה אחת הקבוע בחוק. כלומר, גם אם סעיף אי-התחרות עומד במשך הזמן הקבוע בחוק (תקרה של שנה אחת), החוק מטיל על המעביד המפסיד לשלם במקרה בו יקבע שהסעיף אינו אכיף (“unenforceable”) – דבר שיכול להיגרם מזה שהסעיף מתייחס לטרטוריה גיאוגרפית רחבה מדיי. במילים אחרות, למרות שהחידוש המהותי העיקרי בחוק מתייחס לפרק הזמן הסביר של סעיף אי-התחרות, ישנן סיבות נוספות לקבוע כי סעיף אי-תחרות אינו סביר. במידה וזו תהיה הקביעה של בית משפט (או בורר), לעובד לשעבר זכות לקבל (בין היתר) פיצוי בגין הוצאותיו המשפטיות.

יוצאים מן הכלל: התיקון החדש קובע חריגים עבור (1) הסכם פרישה סביר הכולל תניה מגבילה לאחר סיום העסקה שהצדדים מסכימים עליהן בתום לב; (2) תניה מגבילה לאחר סיום העסקה הקשורה או נובעת ממכירת עסק שבו לאדם הנתון לתניה המגבילה צומח רווח מהמכירה.

סגירתו של מוסד בוררות — והשלכותיה

© 2016 Sherby & Co., Advs.

בינואר 2009 הקימה לשכת עורכי-הדין את המוסד לבוררות שלה. לאחרונה, הודיעה הלשכה על סגירתו של מוסד בוררות זה[1]. סגירת מוסד הבוררות של הלשכה מעלה שאלה בנוגע לאכיפתם (אם בכלל) של הסכמי בוררות שנחתמו בשש השנים האחרונות המפנים לאותו מוסד כגוף שימנה את הבורר במקרה של סכסוך.

בית המשפט העליון דן בשאלה דומה כבר בשנת 1994 בפס”ד גדעון בקל נ’ אגודה שיתופית נהלל[2]. בגדעון בקל, הגוף הנזכר בהסכם הבוררות לא היה קיים בזמן קרות הסכסוך, ומכאן, המנגנון שנקבע בהסכם לא היה בר ביצוע. בפסק-דין זה ובסדרה של פסקי-דין שבאו אחריו, נקבע כי, כאשר המנגנון למינוי הבורר אינו בר ביצוע, בית משפט רשאי למנות בורר — אלא אם משתמעת מהסכם הבוררות כוונה אחרת לפיה הצדדים התכוונו שהבורר שהתמנה על-ידיהם, הוא ולא אחר, ישמש כבורר בסכסוך ביניהם.

בנוסף, נקבע כי הנטל להוכיח שהצדדים התכוונו ש”אחר” לא ישמש כבורר מוטל על מי שמתנגד למינוי בורר על-ידי בית משפט.

מפסקי-הדין הנ”ל עולה כי, במידה ויידרש בית המשפט לדון בסוגיית סגירת מוסד הבוררות, ברוב המכריע של מקרים, בית המשפט ימנה בורר.

בשורה התחתונה, להסכמי בוררות המפנים למוסד של הלשכה עדיין יש תוקף משפטי ובית המשפט יעדיף את יישובו של הסכסוך בהליך של בוררות על פני הכרעה בבית המשפט.

[1]  בדף האתר של הלשכה העוסק במוסד לבוררות מופיעה ההודעה הבאה: “לתשומת לב הגולשים- המוסד לבוררות נסגר ואינו פעיל! המידע המוצג בעמוד זה אינו בתוקף ומוצג לצרכי ארכיון בלבד”.

[2]  רע”א 853/91 גדעון בקל נ’ אגודה שיתופית נהלל פ”ד מח(1) 775.