Israeli Court Requires Facebook to Litigate Claims in Israel Despite Forum Selection and Choice of Law Clauses

© 2016 Sherby & Co., Advs.

An Israeli District Court issued a decision earlier this month denying a motion to dismiss filed by Facebook in a purported class action asserting claims for breach of privacy. The court did so even though, as a general matter, Israeli courts are deferential to forum selection clauses in international commerce. See Encyclopedia of International Commercial Litigation (Israel Chapter) § A4.23.

As is the case globally, the user’s agreement between Israeli users and Facebook provided that California would be the exclusive forum for the resolution of any dispute relating to Facebook. The agreement also provided that it is governed by California law.

In deciding that the Israeli forum is proper, the court in the Facebook case relied upon Israel’s Standard Contracts Law (1982). Under that statute, certain types of provisions in “standard” contracts are presumed to be “unduly disadvantageous” and, therefore, subject to annulment or amendment. See Encyclopedia of International Commercial Litigation (Israel Chapter) § A1.31.

One such provision is a forum selection clause that “unduly” favors the “supplier” (in this case, the supplier of services, Facebook).

The Israeli court began its analysis by considering Facebook’s argument that the court should apply California law to determine the enforceability of the forum selection clause. The Israeli court rejected that contention (all quotations in this blog post omit citations):

[Were I to] accept Facebook’s contention that the forum selection clause be evaluated based upon the [choice of] law [clause] set forth therein, the result would be that, with respect to a standard contract, no forum selection clause or choice of law clause could be examined under Israeli law, and it would be impossible to determine that they constitute unduly disadvantageous provisions. Doing so would thwart the possibility of filing a class action in Israel against defendants of this type.

After concluding that Israeli law must be applied to determine the enforceability of the forum selection clause, the court proceeded to explain why the general rule of enforcing such clauses is not applicable to the case before it:

Although accepted choice of law rules give priority to a forum selection clause agreed to by the parties, [thereby favoring] a supplier that set forth [in its standard contract] that litigation would take place abroad . . ., [which favor] the development of international commerce and make it easier for manufacturers and importers – perhaps the time has come to consider this issue from a different angle, [namely] the perspective of the consumer, in particular a consumer [of services] from huge international bodies that deal with consumers throughout the world.

[This case involves] a standard contract, that services a large population in Israel, where it is clear that Facebook conformed its website for the use of users in Israel in Hebrew. [It does not matter] whether we are dealing with a personal suit, the value of which is not high, in which case it would be appropriate to allow it to be heard in Israel, because otherwise it would not be brought before any tribunal, or whether [we are dealing with] a collective suit regarding consumer matters.

[It is possible] that the right of a property owner, which distributed it throughout the world, to litigate in its home [court] and not to be dragged to the home [court] of each of its consumers, loses some of its weight when the property owner does not distribute small quantities of goods here and there but to a majority of the residents of a state. It is not clear that the weight [to be given to] the right of Facebook to litigate in [only] one place in the world, as set forth in the standard contracts that it [had] users sign, is greater than all of their [the consumers’] right to the availability of a remedy in their countries. It appears that one who distributes goods as described above must be prepared to be sued in any state in which it does significant business. This is particularly the case when there is a great gap between the size of Facebook in Israel, and apparently the value of its business, and all of the users, even [when they are] combined. The burden that would be placed on each of them to litigate abroad or pursuant to California law would be significant, and it would likely prevent the litigation in many cases.

The court concluded that the “real purpose” of the forum selection clause and choice of law clause was to deter the Israeli customer from exercising legal rights. Therefore the court held that those provisions are void and unenforceable.

Addition observations on the Facebook decision:

A. Facebook brought to the court’s attention the fact that a similar, putative class action against it had been filed in Canada and that the Canadian court decided (apparently due to the forum selection clause and choice-of-law clause) that the claims of Canadian users should be resolved in California. Facebook argued to the Israeli court that it should follow the lead of the Canadian court and refer the Israeli plaintiffs to California. The Israeli court gave little weight to the decision by the Canadian court.

B. The Israeli court’s choice-of-law analysis lacked consistency. Although the court gave little weight to the fact that the alleged “interception” of users’ messages took place outside Israel, the court gave significant weight to the assertion that Facebook violated its duty of care in Israel.

Conclusion:

Did the Israeli court properly deny Facebook’s motion to dismiss? Probably yes – if ever there were a case for applying the presumption of the Standard Contracts Law that a forum selection clause in a standard contract is overly generous to the supplier, it would seem that a claim for breach of privacy, by Israeli consumers, would be such a case.

However, the court’s analysis appears to open the door to attacks on forum selection clauses merely because (a) of the parties’ unequal bargaining position and/or (b) a claim is non-contractual in nature. Hopefully subsequent cases will construe the Facebook decision narrowly.

מעורב בהליך משפטי בניו-יורק? כבר אין צורך לבקר ברחוב הירקון

© 2016 Sherby & Co., Advs.

לאחרונה חל שינוי בדין הפרוצדוראלי של מדינת ניו-יורק שיקל על בעלי-דין ועדיהם הנמצאים מחוץ לארה”ב.

כל שנה עשרות חברות ישראליות ו/או חברות בנות שלהן מעורבות בהליכים משפטיים בארה”ב, וחלק גדול מהתיקים הנ”ל נפתחו בבתי משפט במדינת ניו-יורק. עד לאחרונה כשהיה צורך לבעל-דין (או עד) להגיש תצהיר בקשר להליך מקדמי בפני בית משפט ניו-יורקי, המצהיר לא היה יכול לצאת ידי חובתו באמצעות תצהיר מאומת על-ידי עורך-דין (או אפילו נוטריון) ישראלי — אלא, המצהיר היה צריך להתייצב בפני נציג קונסולרי של ארה”ב, בשגרירות או בקונסוליה האמריקאית, ורק לאחר קבלת אישור הקונסולרי אודות חתימת המצהיר, ניתן היה להגיש את התצהיר בבית משפט במדינת ניו-יורק.

כמובן, כאשר איש עסקים צריך לחתום על תצהיר שיוגש לבית משפט במדינה זרה, התייצבות בפני השגרירות או קונסוליה יכולה להוות טרחה גדולה, בשל מספר סיבות — (א) לא תמיד קל לקבוע תור בשגרירות/קונסוליה ארה”ב, (ב) תמיד יש המתנה בשגרירות/קונסוליה, אפילו עבור השגת אישור שגרתי, ו-(ג) במהלך כל הביקור בשגרירות/קונסוליה, צריכים להיפרד מהטלפון הסלולארי.

כתוצאה מהשינוי המתואר לעיל, המצב השתפר.

בהתאם לשינוי בסעיף 2106 לחוק לסדר-דין האזרחי של מדינת ניו-יורק, עכשיו אפשר להגיש תצהיר ללא אישור קונסולרי כל עוד שהמצהיר נמצא מחוץ לארה”ב בעת חתימת התצהיר — בכפוף לכך שהתצהיר יכלול את הטקסט הרשום בסעיף 2106 (בין היתר, שהמצהיר מבין שהוא נותן את התצהיר בכפוף לחוק הפלילי האמריקאי).

פרוצדורה דומה קיימת בבתי משפט פדראליים כבר שנים רבות.

השינוי בסעיף 2106 לחוק הניו-יורקי אינו רלוונטי לחתימה על ייפוי-כוח עבור שימוש בניו-יורק.

נפגע ממוצר פגום תוצרת ארה”ב – דלתות ארה”ב לאו דווקא פתוחות

© 2016 Sherby & Co., Advs.

לאדם שנגרם נזק גופני ממוצר פגום תוצרת מדינה זרה, יש בדרך כלל אפשרות להגיש את תביעתו בבית משפט במדינתו או בבית משפט במקום מושבו של היצרן. לאחרונה, ניתנה החלטה על-ידי בית משפט פדראלי במדינת קליפורניה אשר מצמצמת את האפשרות לתובע זר (לא תושב ארה”ב), הטוען לנזק ממוצר פגום, להגיש את תביעתו כנגד יצרן אמריקאי.  חשיבות פסק-הדין נובעת מכך שמדינת קליפורניה בדרך כלל נחשבת פורום פרו-תובעים.

בפס”ד קליינר נ. ספיינל קינטיקס (אפריל 2016), תובעים מגרמניה הגישו תביעה בבית משפט בקליפורניה כנגד יצרנית קליפורנית בטענה כי שתלים לעמוד השגרה, תוצרת הנתבעת, שהושתלו בגופם גרמו להם נזק.  בתגובה, הגישה היצרנית בקשה לעיכוב הליכים בהתאם לדוקטרינה של פורום לא נאות. התובעים התנגדו לבקשה, בשתי טענות עיקריות – (א) העדים המרכזיים לתביעתם הינם נציגי הנתבעת, תושבי ארה”ב, אשר לקחו חלק בעיצוב וייצור המוצר, ו-(ב) הדין האמריקאי טוב יותר עבור התובעים מאשר הדין הגרמני. (בין היתר, הדין האמריקאי מאפשר לחבר המושבעים לפסוק פיצויים עונשיים).

באשר לטענה בנוגע לעדים הרלוונטיים ביותר לתביעה, טענה היצרנית כי הרופאים שטיפלו בתובעים הינם עדים בעלי חשיבות רבה – והם גרים בגרמניה. בית המשפט קיבל טענה זו, וקבע כי זמינות העדים הגרמניים חשובה יותר מזו של העדים האמריקאיים.

באשר לטענת התובעים לפיה הדין האמריקאי טוב יותר להם, קבע בית המשפט כי, בהכרעה על בקשה בהתאם לדוקטרינה של פורום לא נאות, העובדה שהדין המקומי יותר אדיב לתובעים מהדין במדינת ביתם אינה מהווה שיקול – כל עוד בית המשפט הזר (במקרה זה, גרמניה) מוכן לתת סעד כלשהו לתובעים (מאותה המדינה).

בית המשפט ציין את הכלל לפיו יש לכבד את בחירת פורום ההתדיינות על-ידי התובע – אך הוסיף כי הכלל הנ”ל חלש יותר כאשר התובע מגיש את תביעתו לא במדינת הבית שלו.

מה הלקח עבור תושב מדינת ישראל שטוען שנגרם לו נזק גופני ממוצר תוצרת ארה”ב? כל שנה מוגשות עשרות תביעות בישראל כנגד יצרנים אמריקאיים, ולפעמים החלום לזכות “בכל הקופה” גורם לתושב ישראל להגיש את התביעה בארה”ב. ראה: “פרשת ויוקס: מוקדם מדיי לקנות כרטיס טיסה”, גלובס 12.09.15.

פס”ד קליינר מוכיח כי יש לצפות שבית משפט אמריקאי ייקח ברצינות, בתחילת ההתדיינות, את הסוגיה של הפורום הנאות, ובמקרים רבים ייעתר לבקשה כזו מצידו של היצרן.

Israeli Court’s Order Appears to Recognize the Higher Costs For International Litigants

© 2016 Sherby & Co., Advs.

 

Does a non-Israeli litigant have an advantage when it, as the prevailing party in Israeli litigation, seeks an order for the payment of legal costs?  Based upon a recent judgment from a Tel Aviv District Court, the answer is sometimes.

By way of background, Israeli courts are not known for issuing large awards for the payment of litigation costs.  The general rule in Israeli litigation is that the losing party pays at least some amount of its adversary’s legal costs.  See Encyclopedia of Int’l Commercial Litig. (Israel Chapter) § A.10.7 (explaining how Israeli law differs both from US law and UK law).  Under Israeli procedure, some amount of costs is routinely awarded in favor of the prevailing party.  See id.  Under Israeli practice, when determining the amount of costs, a court is required to take into account the amount at issue in the litigation as well as the amount of the relief that was actually awarded.  The court is also authorized to consider the manner in which the litigants conducted the case.

It is on that issue – the manner in which a litigant conducted itself in the course of the litigation – that makes the recent (April 2016) District Court case of Alstom Transport S.A. v. Israel Railway Ltd. et al. of interest.

The French company Alstom had submitted a bid in a tender issued by Israel Railway (in connection with one of the largest infrastructure projects in Israel’s history).  Alstom lost the tender to the Spanish company Sociedad Española de Montajes Industriales SA (“SEMI”), whereupon Alstom decided to challenge the tender process in court.

Alstom lost its legal challenge, and the court found that its conduct – which included “spying on a business competitor” – was “fundamentally improper.”

Prior to issuing its substantive ruling regarding the tender process, the District Court ordered each party to notify it, in writing, as to the amount actually spent (by that party) on the litigation.

That information proved to be significant.  In its final judgment, the court observed that all of the litigants had acknowledged that, because of the intense timetable of the litigation and the need to present testimony from non-Israeli witnesses, the costs were high.

As part of its judgment, the court ordered Alstom to pay legal costs to Israel Railroad in the amount of NIS 83,000 and to SEMI in the amount of NIS 691,000.

By Israeli standards, those amounts were unusually high.

Was the Alstom case sui generis?  Assuming that “spying” is the exception and not the norm, then perhaps Alstom was sui generis, which would suggest that Alstom’s conduct justified a relatively high award of costs.

But aside from the specific (and possibly unique) facts of Alstom, there is one procedural “take away” from this case:  that the presence of “unusual” circumstances – such as the need to present testimony from foreign witnesses, or a tight schedule for evidentiary hearings – could cause an Israeli court to issue an order for an unusually high payment of costs.

An additional observation:  It is common for an Israeli court’s order of costs to be expressed in a round number.  When an Israeli court uses the round number method, it commonly does so without requiring the prevailing party to submit any written evidence as to its actual costs.  However, when an Israeli court issues a costs award in an amount other than a round number, it usually does so after the submission of evidence concerning actual costs.

Yet in the Alstom case, there is no indication that the written notices (which, as noted above, the court required all parties to submit) concerning amounts actually spent on the litigation included any declaration (affidavit).

Perhaps Alstom made it easy (ironically) for the court to accept the (apparently) unsubstantiated amounts claimed by SEMI and Israel Railroad – Alstom had informed the court that its actual costs were approximately NIS 1 million.  Because SEMI sought under NIS 700,000 in legal costs, the court might have reasoned that Alstom got off “cheap.”

In all events, it can be expected that Alstom will (if not appealed) be cited by non-Israeli litigants when they prevail before Israeli courts.

פורום שופינג בארה”ב – עכשיו יותר קשה

© 2016 Sherby & Co., Advs.

למרות השימוש הרחב בסעיפי שיפוט בהסכמים בינלאומיים, לפעמים חברה ישראלית נכנסת למערכת חוזית עם חברה זרה מבלי להסכים בכתב על פורום להכרעת סכסוכים. כאשר חברה ישראלית עושה זאת עם חברה מארץ גדולה כדוגמת ארה”ב, ייתכן שבאותה ארץ זרה יש מקומות יותר (או פחות) נוחים להתדיינות.

כשחברה ישראלית צריכה לבחור –  בהיעדר סעיף שיפוט –מדינה בארה”ב להגיש תביעה כנגד חברה אמריקאית שנתונה לסמכות שיפוטית ביותר ממדינה אחת, בד”כ החברה הישראלית תבחר בניו-יורק או מדינה גדולה אחרת בחוף המזרחי (בגלל נוחיות הטיסות), והיא לא תבחר במדינות כגון טקסס, מדינות אחרות בדרום, או במרכז ארה”ב.

מנקודת מבט של חברות ישראליות, מדינת דלוור נמצאת יחסית במקום גבוה בבחירתה כפורום שיפוטי מועדף להתדיינות.

הפעולה של בחירת מקום ההתדיינות הנוח ביותר ידועה כ”פורום שופינג”.

בעקבות פסק-דין חדש שניתן על-ידי בית המשפט העליון של מדינת דלוור, פורום שופינג הפך לאחרונה להיות יותר קשה.

בפסק-דין Genuine Parts Company v. Cepec, השאלה שעמדה על הפרק היתה עד כמה בית משפט במדינת דלוור מוסמך להפעיל סמכות שיפוטית על חברה “זרה” – חברה הרשומה במדינה אחרת בארה”ב ושאין לה משרד במדינת דלוור.  לפני מתן פסק-הדין בתיק Genuine Parts, בתי משפט במדינת דלוור ראו את עצמם מוסמכים להפעיל סמכות על חברה “זרה” שכזו כל עוד שהחברה רשומה (“registered”) לעשות עסקים במדינת דלוור. בתי משפט בדלוור היו עושים זאת בנוגע לחברות זרות אלה אפילו כשלא היה קשר בין עילת התביעה לעשיית עסקים במדינת דלוור.

בפסק-הדין Genuine Parts, ביהמ”ש העליון של דלוור קבע כי בתי משפט של המדינה אינם מוסמכים להפעיל סמכות על חברה זרה שרשומה לעשות עסקים במדינה אלא אם עילת התביעה נובעת מהקשרים של הנתבעת עם המדינה.

ייתכן שבתי משפט במדינות אחרות יאמצו את הכלל הנ”ל.

השינוי במשפט הדלוורי הוא מהותי אפילו אם המדינות המועדפות להתדיינות לא יאמצו אותו.

כל חברה ישראלית אשר עושה עסקים עם חברה בארה”ב צריכה להבין שהאפשרות של בחירת הפורום הכי נוח להתדיינות בארה”ב הפכה להיות יותר מצומצמת – דבר שמחזק את הצורך להשתמש בסעיף שיפוט (ייחודי) או בוררות בכל הסכם עם חברה בארה”ב.

Israeli Court Stays Claim Brought by 3rd Party Beneficiary — Referring It to Arbitration

© 2016 Sherby & Co., Advs.

 

Third-party beneficiaries (TPBs) often do not like being bound to arbitration agreements.  That is not surprising, because the TPB rarely has a direct role in negotiating (or drafting) the agreement that was entered into on its behalf and which contains an arbitration clause.  Nonetheless Israeli and other courts routinely hold that the TPB is bound by the arbitration clause to the same extent as is/was the contracting party.

In Israel, there is Supreme Court precedent going back thirty years holding that a TPB is bound by the arbitration clause in a contract of which he is a beneficiary.

Therefore, the result in the recent Magistrates Court case of Banit v. Banit (Jerus. Mag. Apr. 3, 2016) should not be a surprise.  Banit involved a family dispute as to a claim to entitlement from a trust established by second-generation family members (brothers/uncles).  The trust agreement contained a dispute resolution clause that included a combination of mediation and arbitration.  One of the nephews sued his uncle (a trustee under the trust) for failure to make a payment pursuant to the trust agreement, but the suit was filed without the plaintiff’s having first availed himself of the dispute resolution mechanism of the agreement.  The defendant filed a motion for a stay of the action, based on the arbitration clause.

It was undisputed that the plaintiff was a third party beneficiary under the trust agreement.

It is not surprising that the court granted the stay, but what is surprising is the extent to which the court addressed the arguments asserted by the plaintiff in opposing the stay motion.  The plaintiff’s main grounds for opposition was that the defendant was a party to other legal proceedings – which did not involve the plaintiff – concerning the agreement and that, by participating in such litigation, the defendant waived his right to invoke the arbitration clause against the plaintiff at bar.  The court eventually rejected that contention, but it did so only after a moderately in-depth review of the procedural posture of the other litigation.

Certainly there are situations in which a court must engage in a detailed factual analysis of whether a defendant waived his right to arbitrate.  But in Binat, where the only conduct that allegedly constituted a waiver was participating as a defendant in litigation that did not involve the plaintiff, it seems that the trial within the trial – namely, consideration of the defendant’s conduct in the other litigation – was unnecessary.

In any event, given the plethora of excuses that Israeli plaintiffs have created in recent years to avoid arbitration agreements, for ADR practitioners, it is reassuring that the trial court granted the stay.

סעיף אי-תחרות במדינת יוטה – תקרה של שנה אחת

© 2016 Sherby & Co., Advs.

כאשר אנשי עסקים ישראליים חושבים על מדינות בארצות הברית לעשות בהן עסקים, מדינת יוטה בדרך-כלל משתרכת אחרי מדינות כמו ניו יורק, קליפורניה, פלורידה, טקסס, ומדינות אמריקאיות גדולות אחרות. אף על פי כן, מספר חברות ישראליות עושות עסקים, לרבות באמצעות מיזמים משותפים, עם חברות במדינת יוטה – לדוגמא בתחום האנרגיה והחקלאות.

לאחרונה מדינת יוטה תיקנה את החוק בנוגע לאכיפה של הסכמי אי-תחרות (noncompetes). תיקון זה הינו בר משמעות לכל חברה ישראלית שכבר מעסיקה עובדים ביוטה או ששוקלת להקים פעילות במדינת יוטה.

סיכום החוק: החוק The Post-Employment Restriction Act מגביל את משך הזמן של הסכמי אי-תחרות לאחר סיום יחסי מעביד-עובד למקסימום של שנה אחת (1) מתאריך סיום העסקה. בהתאם לחוק החדש, הוראה חוזית שחורגת מההגבלה של שנה הקבועה בחוק –– תהיה בטלה.

החוק יכנס לתוקף בתאריך 10.05.16.  הוא יחול על כל ההסכמים שנכרתו באותו תאריך או אחריו.

החוק החדש חל רק על הסכמי אי-תחרות לאחר סיום העסקה. הוא אינו חל על הסכמים למנוע שידול (“nonsolicitation” או “no poaching”) או על הסכמי סודיות.

הוצאות משפט (וכדומה): במידה והמעביד ינסה לאכוף הסכם אי-תחרות לאחר העסקה – בין אם באמצעות בוררות או באמצעות הגשת תביעה – ונקבע שהסכם אי-התחרות אינו אכיף, החוק החדש מטיל על המעסיק לשלם את העלויות של העובד הקשורות להתדיינות, שכר טרחת עורך-דין, הוצאות משפט, ונזקים בפועל.

זהו שינוי משמעותי מ”הכלל האמריקאי” הקובע שכל צד בהליך משפטי נושא בהוצאות המשפטיות של עצמו.

זאת ועוד, הכלל החדש שנקבע בחוק, לפיו מעסיק שמפסיד ישלם שכ”ט (וכדומה), אינו מוגבל למצב בו סעיף אי-התחרות בהסכם חורג ממשך הזמן של שנה אחת הקבוע בחוק. כלומר, גם אם סעיף אי-התחרות עומד במשך הזמן הקבוע בחוק (תקרה של שנה אחת), החוק מטיל על המעביד המפסיד לשלם במקרה בו יקבע שהסעיף אינו אכיף (“unenforceable”) – דבר שיכול להיגרם מזה שהסעיף מתייחס לטרטוריה גיאוגרפית רחבה מדיי. במילים אחרות, למרות שהחידוש המהותי העיקרי בחוק מתייחס לפרק הזמן הסביר של סעיף אי-התחרות, ישנן סיבות נוספות לקבוע כי סעיף אי-תחרות אינו סביר. במידה וזו תהיה הקביעה של בית משפט (או בורר), לעובד לשעבר זכות לקבל (בין היתר) פיצוי בגין הוצאותיו המשפטיות.

יוצאים מן הכלל: התיקון החדש קובע חריגים עבור (1) הסכם פרישה סביר הכולל תניה מגבילה לאחר סיום העסקה שהצדדים מסכימים עליהן בתום לב; (2) תניה מגבילה לאחר סיום העסקה הקשורה או נובעת ממכירת עסק שבו לאדם הנתון לתניה המגבילה צומח רווח מהמכירה.

סגירתו של מוסד בוררות — והשלכותיה

© 2016 Sherby & Co., Advs.

בינואר 2009 הקימה לשכת עורכי-הדין את המוסד לבוררות שלה. לאחרונה, הודיעה הלשכה על סגירתו של מוסד בוררות זה[1]. סגירת מוסד הבוררות של הלשכה מעלה שאלה בנוגע לאכיפתם (אם בכלל) של הסכמי בוררות שנחתמו בשש השנים האחרונות המפנים לאותו מוסד כגוף שימנה את הבורר במקרה של סכסוך.

בית המשפט העליון דן בשאלה דומה כבר בשנת 1994 בפס”ד גדעון בקל נ’ אגודה שיתופית נהלל[2]. בגדעון בקל, הגוף הנזכר בהסכם הבוררות לא היה קיים בזמן קרות הסכסוך, ומכאן, המנגנון שנקבע בהסכם לא היה בר ביצוע. בפסק-דין זה ובסדרה של פסקי-דין שבאו אחריו, נקבע כי, כאשר המנגנון למינוי הבורר אינו בר ביצוע, בית משפט רשאי למנות בורר — אלא אם משתמעת מהסכם הבוררות כוונה אחרת לפיה הצדדים התכוונו שהבורר שהתמנה על-ידיהם, הוא ולא אחר, ישמש כבורר בסכסוך ביניהם.

בנוסף, נקבע כי הנטל להוכיח שהצדדים התכוונו ש”אחר” לא ישמש כבורר מוטל על מי שמתנגד למינוי בורר על-ידי בית משפט.

מפסקי-הדין הנ”ל עולה כי, במידה ויידרש בית המשפט לדון בסוגיית סגירת מוסד הבוררות, ברוב המכריע של מקרים, בית המשפט ימנה בורר.

בשורה התחתונה, להסכמי בוררות המפנים למוסד של הלשכה עדיין יש תוקף משפטי ובית המשפט יעדיף את יישובו של הסכסוך בהליך של בוררות על פני הכרעה בבית המשפט.

[1]  בדף האתר של הלשכה העוסק במוסד לבוררות מופיעה ההודעה הבאה: “לתשומת לב הגולשים- המוסד לבוררות נסגר ואינו פעיל! המידע המוצג בעמוד זה אינו בתוקף ומוצג לצרכי ארכיון בלבד”.

[2]  רע”א 853/91 גדעון בקל נ’ אגודה שיתופית נהלל פ”ד מח(1) 775.